- פסיעות הבנה במחול ההוויה
מדרונות ההרגשה
מוטלת על סף קיום
מבכה את קבורת עתידי
במציאות הדואכת לאור הנדמה
גבול כנות המופשט
וכבלי המחשבה
רחש הספד אובדן העבר
מותירני בידי כישלון קיים
שוטה אחר עורמת בינתי
הבל חיי מוקיעני על ערש הדווי
בתחום מוגבל של בדידותי
שיטתיות מתוחכמת
משרתת את ריצוי דיני
נוכח מאבקי המוחלט לשלחני לחופשי
ואני נטול מגע עם עצמי
חושף את אובדן הלך רוחי
לקסמיו של זמן מחושב
מותירני
שוטה אחר שפיות מחשבתי
הטרופה בגורל חירותי
ממשות התחושה
ניצבת מולכם, במערכה אבודה
שחקנים מבודרים בהצגת בכורה
שאיני יכולה לקחת בה חלק
כמו עיוורים למירוץ אירוני סמוי
המוליך אתכם שולל למה שנחשב שביל הזהב
אושר מדומה בהכרה מוחלטת
הקונפליקט כמעט מטריפני
הגיון שבחר לו דרך שעצמי ממאן לקבל
ונדמה כי עלי לתת הדרן
טעמה של דמעה מספידה
את עצמי הנכנע לגורל הבמה
ואני רואה אתכם מבלי להביט
לכודים במאבק יומרני
חשופים לקסמו של הגיון נעלם
דרסו את הלך רגשם
וכתבתי ואין לי מילים
פקחתי את עיני
הבטתי קרוב אל מולם
משרישים עצמם בטימיוון
והדם זורם בעורקי הצרים
כמו רוצה החוצה לפרוץ
בשעות הרוסות אני ניצבת
באפיסת כוחות מותשת
במשעולים עקלקלים
במעמקי אין אונים
מביטה לתוך תהום איומה
משקיטה את קולות הדממה
איבוד שליטה
ובכל פעם כשנטלתם את כולי
כשהותרתם מאומה בי לעצמי
בבועת אשליה קסומה
ניסיתי לאחוז בחוזקה
כי קברתם הכל בחולות צהובים
כמו אחז בה דיבוק
מחול יצרים לוהטים פורץ
מפלס דרכו בין המונים עצורים
לפני הגבול הדק בין השפיות ל
הם אומרים טרוף
דרוכים במקומם ותוהים אל מולה
הם מחפשים בה את עצמם
אך ההשתקפות הקיימת ביניהם
אינה קיימ בניהם
נטרפה עליה דעתה
נשמות חלולות סוגדות
במרחבים מוגבלי מתפשטות
כל כך סופיות בנצחיותן
אדוקות כל כך לסובלנותן
קורעות תחת דינן
בריות שדופות מאמינות
משקרות בנאמנות לאמיתות
קורסות תחת בינתן
פתוחות כל כך לאטימותן
זועקות לניכור נשמתן
מסכות צבועות רק אתן יודעות
דרכים אפלות זוהרות
בריות סדוקות מתאחות
אך נשמות חלודות בשיטתיות מתות
ואתן ביומרנות מגחכות
תהייה
אני שואלת אותך
כיצד המונים הרוסים
אל אותה פינה תמיד נדחקים
איך לעיתים די בכמה טיפות עלובות
להיהפך לשטף סוחף גדות
ואיך צלליות סדוקות
משקפות בריות קשות
אני אומרת לך
אנחנו עיוורים מסונוורים
שרועים בשולי החיים מתועתעים
רדופים קולות של אילמים
צורחים באוזניים קרות של חרשים
אני בוכה לך
אנקות ספוגות בדמעות
גאות חלולות מרירות
אתה מוחה אותן בלי היסוסים
אני הוויה עונה לך
אני שואלת אותך
זרועים טמיון מבודר, ברוכים בבדיחות הבלים
שבויים בצלים נמוגים, חולפים על פני החיים
שנונים ביומרנות חצויה, נבולה ליד קברים שחורים
נשמה אבודה שרוכה לה בעיקר הטפל
אפופה הילת מוזרות מחוקה, נשמה אבודה גוועת לה בשדות צהובים
שלכם איכרים נאמנים של החיים, זועקת תחת החריקות החלודות של המחרשות
ואתם קוצרים את הדמעות, בוררים בקפדנות את החורבות
בונים מגדלים של שממות, טובעים בנימוסים מאולצים
מהנדסים בחייתיות את החיים
ואני נשמה תועה, בחללים נאלחים של שפיות מדומה
בוהה בחלונות גבוהים של הגיון
בוחנת את מידת דבוקתכם
מוקסמת מאצילות אובדנך
אוספת אלי את החיים
עצב ההכרה
עצב קודר אופף את אותם חלקים אבודים
לאחר שהגורל מלמד לקחים
נותרים מבודדים באשליה
נאחזים במשל משמיטים את הנמשל
שנונים בהצדקה משכנעת לכל שגגה מתוקה
בגבול בו מטשטשת האבחנה בין אושר למחשבה
עד כמה הפער הינו תהומי
האם מתקיים איזשהו כושר אבחנה
התדהמה הגדולה היא ההסתגלות הנוראה
ההשלמה והכניעה
את הכבלים והשלשלאות אנו מתיימרים לנעול בשם ערכים נעלים של חופש ותבונה
אך כשהביטול הנו מוחלט בכל הבנה צפוי טשטוש המהות תחושת ההחמצה
מתוסכלים יותר בשל האימה מהבלתי נודע, או שמה בשל ביטול הנודע מתוך אימה
שיטתיות הסתירה משרתת את איבוד ההכרה
היגיון מעוות מתהווה מתוך חולשה
תוך כדי השתנות המחשבה ויחוס ההגדרה, משותקת כל הבנה עמוקה
עד כדי ביטול קיומה
ניצבת על הסף שטופה באורו החמים של הטוב
מייחלת שם על הסף כמעט ואוספת אל תוככי
גוועת שם צרובה מכוחו ההרסני של אותו טוב חולמני, לא אמיתי
חמקני טובעני מתעתע את הווייתי נוטה אל גאוותי הסדוקה
בונה לי בועה אטומה מוכרת אישיות אבודה
מתעטפת בהיגיון של מחשבה מתנערת מכל הרגשה כנה
במלכות חוסר האונים חנכתי את נסיכותם של התוהים הנשגבים
לא בחלתי בעקרונותיכם העיקשים, ניצבתי אל מול הידורכם הכואב
חשתי אתכם יצורים מדומים, סגדתי להבלי חייכם הסוררים
ואתם שנטלתם את שברי מן אותו סף
ניצבים כעת תחתיי מייחלים לאותו אור חמים חולמני
מבכים את עצמיותי
צביטת החמצה מערערת את קסם הדימוי המופלא
הנים חולפות באושר ילדותי, רוחניות מזויפת וריקנות איומה
בעיקר החמצה
רק הדימוי המופלא יכול לשמש עוגן של הבנה
תחושה אבודה בין כל ניצוצות האשליה, כשיחד אוספים את הכל
ויוצרים השלמה במחשבה ממשים בהכרה משאלה.
מכאן לכל הפחות ישנה הסכמה על תחושת ה ה ח מ צ ה.
תקווה שבויה
רוצה לצבוע אתכם במתיקות רכה
לשקול אתכם אל מול האימה
להוסיף גימורים אחרונים של תקווה
לבודד אתכם מן האשליה
להטביע אתכם ביגון מוטרף
לטהר אתכם מעצמיות מדומה
עד לקליפה האחרונה
ולאחוז בחוזקה
באושר מוצק יומרני, לעגני ולחייך ברכות
שבויה בעצם האחיזה
אני תוהה מה עצם ההנאה? עצם המהות או שמה פשוט האחיזה
השליטה הברוכה!
ממשות הנגיעה משרה שוב יראה וחוסר אמונה
איני יודעת מהי האשליה? אותה יראה
או מהות התחושה הזרה ההדמיה
אי שם בדמדומי התת מודע אני הרבה יותר ערה
כל הפסיעות נכתבו מגיל 15-18 עד סוף שנת- שנת 86
הפסיעה האחרונה נכתבה בשנת 97 - ינואר גיל 28
פסיעה אחרונה בחזרה לתחילת מחול ההוויה
עדיף לחוש כאב חי על פני אדישות לחיים
כך חשבתי כשפסעתי אחריך למסע האמיתי אל עצמי
שהסתתר מאחורי הגיון חרוך בהמון לקחים.
את השיעור המלכותי של החיים
קיבלתי בדרכי לאותו חלום רווי כאב חי
אשר הובילני במותך אל אותו סף פרדוכסאלי- של אדישות מוחלטת
בשל היותי נטולת יכולת לשאת עוד כאב.
ככל שהדברים משחירים ונסגרים עלי מכל הכיוונים
האור של הטוב מתחזק, אך בת בבת מתרחק
מתגבשת ההכרה שהשחור יכול להיות תמיד יותר ויותר שחור
ופחות ופחות מפחיד.
הציניות בשממה הנוראה של חיי, מצליחה שוב לשחזר בזיכרוני
את ריח רעל המוות מפיך
אני גוועת בתוך געגועים, אדישה לזיכרונות הזוועתיים ששוטפים את מוחי ללא מנוחה
לזכרונו של
סרדג'ן ברז'נצ'יץ - דוד קולובראט -
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה